המשרד להגנת הסביבה חוקק בשנת 2007 חוק מחזור צמיגים, המורה על איסוף הצמיגים בידי יצרני ויבואני הצמיגים והעברתם למפעלים אשר הוקמו במיוחד לצורך מחזורם . החוק נחקק במטרה להוריד את זיהום האוויר הנגרם כתוצאה משרפת צמיגים, או/ו הטמנתם במקומות המורשים לכך, לרוב באתרי פסולת.

הרעיון טוב, המטרה ברורה והכרחית אך היישום, כצפוי במקומותנו, לוקה בחסר. בפועל, קיימים רק שלושה מפעלים בארץ למחזור צמיגים: האחד באזור וואדי ערה, בשם "טיירק", השני באשקלון, בשם "אקו צמיג", והשלישי בפארק התעשיה עמק שרה בבאר שבע, אליהם אכן הוזרמה כמות  גדולה של צמיגים למחזור, אך עם זאת, צמיגם נוספים עדיין נטמנים באזורים המיועדים לכך, במקום להעבירם למחזור, שהוא תהליך זול יותר ומועיל יותר לסביבה, שכן גם הטמנת צמיגים משומשים, במקומות מורשים לכך, אינם פותרים את בעיית זיהום מים וקרקע בידי החומר המשומש.

בעיה נוספת ביישום חוק זה היא שגם אם מפעלי מחזור אלו אכן מבצעים עבודתם נאמנה, הרי שקונים לתוצרת הזו בארץ כמעט ואין. בשל ההבדל במחיר בין תוצרת מקומית לבין תוצרת מיובאת, מפעלים הזקוקים לתוצרת המופקת מצמיגים משומשים, מעדיפים ליבאה במחירים זולים יותר, בעיקר ממדינות אירופאיות, כמו יוון לדוגמה, אשר בהן קיים משבר כלכלי, המכריע את כף המחיר כלפי מטה. במקביל, ייצוא חומר הגלם הממוחזר לארצות זרות, לצורך הפקת דלק משרפתם, אינו מניב רווחים גם כן משום שייצוא מתבצע למדינות עולם שלישי, בכמויות יחסית קטנות.

נוצר מצב שבו, לצד הכוונה וההכרח, המציאות שוב טופחת על פנינו וללא כל התערבות נוספת של המשרד להגנת הסביבה ואפילו של משרד התעשייה והמסחר, ייבוא הגומי הדחוס מאותן ארצות זרות, יכריע את גורלם של מפעלי מחזור הצמיגים ויקשה ביותר על ביצוע החוק הלכה למעשה.

יש לציין, כי המשרד להגנת הסביבה, אכן מחפש פתרון נוסף או/ו חלופי לבעיה זו ובודק כיוונים כמו: חיוב המפעלים לשימוש בחמישית מחומרי הגלם שלהם, כממוחזרים. כמו כן, נבדק הכיוון של הוספת חומר הצמיגים הדחוס והתערובות לבניית אספלט בכבישים, פתרון זה נבחן, לסרוגין מול החברה הלאומית לדרכים, לצורך אימות של יכולת שימוש שכזו ויישומה.